החלטה בתיק בפ"ת 7007-11-12

1.      נגד המשיב 1 הוגש כתב אישום שבמסגרתו יוחסו לו עבירות של גרם מוות ברשלנות, נהיגה בקלות ראש שגרמה נזק לאדם ולרכוש ופניה שמאלה שלא בבטחה.

על פי כתב האישום בתאריך 21.08.12 סמוך לשעה 22:00 נהג המשיב 1 ברכב מסוג רנו קנגו בכפר מג'אר לכיוון כללי עלבון, ביקש לפנות שמאלה מבלי שוודא טרם הפניה כי הכביש פנוי ומבלי שהבחין בקטנוע שנסע מאחוריו, בו נהג המשיב 2 כשהוא מרכיב את המנוח, כאשר שניהם ללא קסדות. עוד עולה מכתב האישום כי המשיב 2 נהג במהירות מופרזת, עקף את המשיב 1 מצד שמאל והתנגש ברכבו. כתוצאה מכך החליק הקטנוע והתנגש במשאית חונה. בעת התאונה הגה הכוח ברנו לא היה תקין ולקטנוע לא היתה פוליסת ביטוח תקפה.

כתוצאה מן התאונה, נחבל המנוח בראשו ולמחרת נפטר.

המשיב 2 נפגע ונזקק לטיפול רפואי ושלושת כלי הרכב ניזוקו.

התאונה ותוצאותיה נגרמו בשל רשלנות המשיבים שנהגו בקלות ראש ובחוסר זהירות, לא היו ערים למתרחש בכביש ומשום שהמשיב 2 הסיע את המנוח על הקטנוע ללא קסדה.

2.      בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה הבקשה שלפניי.

החוק וההלכה הפסוקה:

3.      סעיף 46ב לפקודת התעבורה קובע כי כאשר מוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה, על עבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מלהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בעניינו, אלא אם שוכנע בית המשפט, מנימוקים שיפרט, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור, שאז רשאי בית המשפט שלא להורות על פסילה כאמור.

4.      קיימת אפוא חזקת מסוכנות, שהנטל להפריכה מוטל על כתפי הנאשם (בש"פ 9588/07 טרבלסי נ' מדינת ישראל, בש"פ 8645/07 אליהו חדש נ' מדינת ישראל - פורסמו במאגרים המשפטיים).

5.      השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לבחון את מסוכנותו של הנאשם, פורטו בבש"פ 7399/00 שמואל לחמי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים): "אם יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנהג, אם מעידות נסיבות התאונה על כך שאופן נהיגתו מסוכן, אם מדובר באירוע בעל אופי מקרי או בדרך התנהגות אופיינית, אם מעיד עברו של הנהג על כך שהוא מסוכן, אם יש גורמים אחרים הטבועים בנהג - כגון מצב בריאותו הגופנית או הנפשית - העושים אותו מסוכן. מתוך מכלול התשובות, תוך שימוש בניסיון החיים ובשכל ישר, מרכיב בית המשפט את התמונה הכוללת שממנה מסיק הוא את מסקנתו".

בש"פ 7399/00 קדם לחקיקת סעיף 46ב לפקודת התעבורה, אולם השאלות שעל בית המשפט לבחון בבואו להחליט אם סתר הנאשם את חזקת המסוכנות, נותרו זהות (בש"פ 6757/09 מזרחי נ' מדינת ישראל - פורסם במאגרים המשפטיים)

דיון:

6.      עיינתי בתיק החקירה ומצאתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיב 1 בכתב האישום, אולם עוצמת הראיות נמוכה.

7.      המחלוקת בין הצדדים ביחס לאחריות המשיב 1 לתאונה, נעוצה בשאלה אם יכול היה להבחין בקטנוע בטרם החל בפנייה, או שמא בעת שהמשיב 1 החל לפנות שמאלה, היה הקטנוע מחוץ לשדה ראייתו והפתיעו בעיצומה של הפנייה.

8.      המקור הנורמטיבי ממנו נלמדת אחריות המשיב 1 לתאונה נובע מתקנה 40(א) ומתקנה 41 לתקנות התעבורה, לפיהן לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון ולא יפנה ימינה או שמאלה אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע לתנועה ובלי לסכן אדם או רכוש.

9.      בהתאם לפסיקה, מי שיכול לראות את הנפגע, אפילו אם הנפגע נהג בדרך החורגת מסטנדרט הזהירות המקובל, יתקשה לטעון כי מבחינה נורמטיבית התרחשות התאונה היתה מחוץ לגדרה של חובת הצפיות שלו. ברם, אם הנהג הפוגע טוען שכלל לא ראה ולא יכול היה לראות את הנפגע, ורק התנהלותם הבלתי צפויה של הנפגעים גרמה לתאונה, קביעת אחריותו הפלילית של הפוגע הופכת מעט מורכבת (רע"פ 7468/07 מרים לוקשינסקי נ' מדינת ישראל - פורסם במאגרים המשפטיים).  

10.  בדו"ח הבוחן ובסיכום תיק החקירה, נרשמה מסקנת הבוחן לפיה שני המשיבים נושאים באחריות להתרחשות התאונה.